הנתבע נתן אחריות עבור העבודות ובסביבות חודש מאי, לאחר סיום החורף, הגיע אל בית התובעים בחן את טענותיהם בנוגע לנזקים בעקבות אופן ביצוע העבודות, ואף אישר כי העבודות בוצעו בצורה רשלנית המחייבת תיקון.

שאלת האשם התורם נבחנת על פי אמות המוסר הנהוגות והרצויות, בית-המשפט מצא שבנסיבות המקרה אין לקבוע כי לתובעת אחריות מוסרית להתרחשות התאונה דנן, הגם שככלל היה ראוי לקבוע חובת זהירות מוגברת בכניסה לצומת.

לטענת הנתבע, הוא עמד בעצירה מוחלטת בצומת בשל התמרור בכיוון נסיעתו, ובעודו בעמידה, פנתה התובעת שמאלה בקשת שאינה רחבה דייה, ופגעה ברכבו.

לפי גירסתו של אברהים הוא נעצר לפני מעבר חצייה ונסרין, שנסעה אחריו, פגעה בו מאחור. גירסה זו אינה מתיישבת עם הנזקים המפורטים בחוו"ד השמאי.

תביעתם של התובעים מבוססת איפוא על החזרה כספית של סכום ששילמו בהעדר תמורה וכן בגין הקנס הכספי אותו קיבלו. 

בית-המשפט ציין, כי במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות, כי אכן אלמוני חייב לו.

בית-המשפט קבע שנראה שטענות התובעים מבוססות בעיקרן על אי הבנה של המסמך שניתן למטיילים ובו תכנית הטיול, ועל ניפוח של תקלות לא מהותיות שאירעו בטיול. 

בית-המשפט קבע שרכב אשר עושה סיבוב פרסה בכביש, אחראי אחריות קפידה, לוודא שהוא עושה את סיבוב הפרסה בלי להפריע לתנועה ובלי לסכן כלי רכב אחרים, והנתבע 2 נכשל בכך, בלא שניתן הסבר לכישלונו. 

בית-המשפט קבע, כי התובע לא תמך את תביעתו בקבלות – למעט קבלה עבור שיפוץ בדירת השכנים שמתחת לדירתו (שלא ברור אם הנזילה שהגיעה אליהם קשורה בדירת התובעים), שעבורו שילם לאחר כחמישה חודשים. הסכומים שהוא תבע נכבדים מאוד, אך הם לא בוססו. התוצאה היא שהתובעים לא הוכיחו את נזקיהם. לפיכך, התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.

בית-המשפט התחשב בקביעת הפיצוי, בטענת הנתבעת לפיה הסירה את שמו של התובע מרישומיה, אלא שכתובת הדואר האלקטרוני לא הוסרה, מאחר וזוהתה על שם לקוח אחר (אביו של התובע).