על פי חוות דעת מומחה בית המשפט מיום 20.3.15, מקורם של הנזקים בדירת התובע הם מדירת הנתבעת. המומחה קבע את עלויות תיקון נזקי התובע וכן את עבודות התיקון שעל הנתבעת לבצע בדירתה

נקבע כי פחות סביר שהתובעת התעלמה מדלת משאית שהייתה פתוחה לרווחה וניסתה לעבור מתחתיה. יותר הגיוני שהדלת נפתחה כשרכבה של התובעת היה בתנועה, באופן שגרם לנזק

בית המשפט לתביעות קטנות הוא מעוזם של האזרח מן השורה, ושל דלת הארץ. אלה שידם אינה משגת תשלום שכר טרחה לעורכי הדין, שלעיתים מזומנות גבוה מסכום התביעה עצמה. חלק גדול מהתביעות הן של צרכנים בלתי מיוצגים מול ספקים גדולים המיוצגים על ידי נציגים מנוסים. לפיכך, הנוהג המקובל הוא שבית המשפט לתביעות קטנות קופץ ידו בפסיקת ההוצאות. 

בית-המשפט קבע, כי הנגרר אינו בבחינת כלי רכב כמשמעות המונח בפקודת התעבורה ותקנותיה, ומקום שהנגרר מחובר לגורר בגוף אחד ונמצא כי הנהג שנהג בשני חלקיו המחוברים הוא זה שגרם לתאונה, אשמו של הנהג מחייב להטיל את מלוא האחריות על מבטחי הגורר, ויהיה זה אך מלאכותי להפריד בין הגורר לבין הנגרר. 

התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהתאונה ארעה כפי שטען

נציג הנתבעת ביקש שבית המשפט ירחיב את הפרשנות באופן שגם הרכבת הרהיטים בעסק של הספק תשלול את זכות הביטול של העסקה. בקשה זו לא התקבלה מכיוון שלא נמצא בסיס משפטי לפרשנות מרחיבה זו.

נקבע על דרך האומדנא כי אל-על תפצה את התובעת בסך של 3,000 ש"ח בגין ההוצאות אותן הוציאה ברכישת ביגוד וציוד לצרכיה הבסיסיים. אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש, בזבוז וטרחה, ציין בית-המשפט כי לפי סעיף 29 לאמנה לא ניתן לתבוע "פיצויים עונשיים, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם להשבה", ולכן התעוררה בנושא מחלוקת.

נסיבות ביצוע העסקה הן נסיבות קלאסיות העונות על הגדרת "עסקת רוכלות", לפיכך קבע בית-המשפט כי העסקה שבה התקשרו התובעים עם הנתבעת מהווה עסקת רוכלות בהתאם לסעיף 8 לחוק הגנת הצרכן.

בית המשפט קבע כי הטכניקות בהן השתמשה הנתבעת לתיקון השקיעה בספה הן טכניקות מאולתרות ולא ראויות. הנתבעת לא הצליחה לתקן את הספה והתובע נאלץ לתקנה אצל רפד אחר.

לאחר שעיין בכתבי הטענות על נספחיהם, לאחר ששקל את טענות הצדדים, לאור לשונו של סעיף 18א לחוק, ולאחר שלקח את שאלת ההוצאות בחשבון, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל על-סך של 800 ש"ח.