בית-המשפט קבע, כי היה על הנתבעת להבחין בתובעת עוד קודם שהנתבעת הסיעה את מכוניתה אל שפת הכביש. אם פגעה בה, סימן שלא נזהרה כנדרש.   

בית-המשפט קבע, כי התאונה אירעה בשעות הבוקר, בראות מלאה, ולכן היה על נהג הנתבעת 2 להבחין ברכב התובעים כשהוא עומד בצד הדרך וממתין לגרירה. טענת התובע 2 שלפיה הניח משולש אזהרה והפעיל איתות אזהרה לא נסתרה, מה גם שכשמדובר באור יום כך שהיה על נהג הנתבעת 2 להבחין ברכב התובעים, וזאת אף אם באותה עת נעקף על-ידי משאית אחרת והתמקד בה. 

בית-המשפט קבע, כי לו היה מוכיח התובע, כי רכבו חנה בסמוך לעמדת השומר כך שניתן היה להבחין בתאונה בנקל או למצער לשמוע את ההתנגשות בין הרכבים, ניתן היה לקבוע, כי היעדרו של השומר והעובדה, כי חרף הימצאותו במקום לא גבה את פרטי הפוגע או תיעד את התאונה, גרמו לתובע נזק ראייתי ועל-כן הנתבעת חבה בנזקיו. דבר לא הוכח על-ידי התובע.

בית-המשפט קבע, כי לו היתה נכונה גרסת הנתבעת, כי לאחר שסיימה את העקיפה החל רכב התובע בנסיעה ופגע בה, הרי שהנזק ברכבה היה צריך להיות בצדו האחורי של רכב הנתבעת, והמכה היתה צריכה להיות מסוג מעיכה ולא שפשוף.

בית-המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת, כי הואיל והדייר הקדום בנה פרגולה בחצר דירתו וריצף את אזור הצובר, הרי שלא מוטלת עליה חובה להשיב את המצב לקדמותו. כך, מדובר בשטח שהינו רכושו הפרטי של בעל הדירה, שכן החצר צמודה לדירתו. ריצוף חצר הגינה ובניית פרגולה הינו שימוש סביר ברכושו הפרטי של בעל הדירה, והתובעים אינם צריכים להינזק מכך, כי בשל הצורך בהחלפת הצובר ייגרם נזק לרכושם הפרטי ובכלל זה לגינת הדירה.     

בית-המשפט קבע, כי לאחר שהודיע הקונה לנתבע, כי אין בידיו אישור לקבלת משכנתא, הצדדים לעסקת המכר ראו הקשר ביניהם כבטל, והנתבע לא דרש את אכיפת ההסכם ואף לא תבע פיצויים מהקונה, שכן סבר כי אין התקשרות חוזית מחייבת בבינו לבין הקונה. בנסיבות אלה, כאשר הצדדים לעסקת המכר ראו את הקשר ביניהם כבטל ולא מחייב, הרי שלא קמה לתובע הזכות לקבלת דמי תיווך. 

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת לא חייבת היתה לחפש באופן פעיל אחרי מידע על איתנותן הפיננסית של חברות תעופה שאת שירותיהן היא משווקת. לא הוכח שהנתבעת ידעה פוזיטיבית אודות הסיכון שברכישת כרטיסים ב"מאלב" בעת הזמנתם או במועד שבו עדיין ניתן היה לעצור את העברת הכסף. 

בית-המשפט קבע, כי פריט ריהוט יוקרתי שעלותו יותר מ- 20,000 ש"ח אשר הריפוד שלו נקרע עקב השתחררות קפיצים פנימיים אחרי חודש וחצי, אינה ביטול עסקה בשל חרטת הצרכן, אלא הינה ביטול עסקה עקב אי-התאמה לפי חוק הגנת הצרכן או לפי חוק המכר, וכאשר מדובר בליקוי מהותי (קרעים בריפוד) אשר אינו מתוקן תוך שהטובין מעוכבים בידי הנתבעות, נראה כי נפלה אי-התאמה מהותית כאמור. 

בית-המשפט קבע, כי על הנתבע היתה חובה לשתף פעולה עם התובע שרכש את הרכב, מרפי על מנת שיוכל לעבוד ולהתפרנס, ולאחר ששולם לנתבע כל החוב של רפי בגין השכירות, לא היתה כל זכות לעכב בידיו את שטר המכר.

1. תביעה על סך של 21,972 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעת בשל מחדלה, לטענתו, באי העברת הוראת קבע לתשלום פרמיות לנתבעת והחזר הלוואה שנטל ממנה מחשבונו בבנק הפועלים לחשבונו בבנק מזרחי-טפחות.

2. לטענת התובע, ביום 31.07.12 הוא פנה לתובעת באמצעות סניף הבנק שלו בבנק מזרחי טפחות וביקש להעביר את הוראת הקבע לתשלומים שלו לנתבעת מחשבון קודם שלו שהפסיק להיות פעיל בבנק הפועלים. לדבריו, חרף אישור נציג הנתבעת לטיפול בהעברת הוראת הקבע, הדבר לא נעשה וכתוצאה מכך במשך ארבעה חודשים לא כובדה הוראת הקבע שלו ונוצר לו חוב כספי לנתבעת. תחילה נודע לו הדבר בחלוף כחודשיים, והוא פנה לנתבעת, ונציגהּ אישר לו טלפונית כי אכן בקשתו לא טופלה. לדבריו, באותה עת הוא בחר לא "לעשות עניין" ושילם את החוב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ודמי טיפול בסך של 391 ₪. ואולם משחלפה תקופה נוספת ושוב נודע לו כי לא כובדו הוראות הקבע, הוא פנה פעם נוספת לנתבעת ואז נאמר לו כי הוראת הקבע שחזרה מתייחסת להחזרי הלוואה שנטל ולא לתשלומי הפרמיות לפוליסה. הובהר לו כי היה עליו להגיש שתי בקשות נפרדות, האחת לתשלומים שהוא משלם לפוליסה אצל הנתבעת והשנייה לתשלומי החזר ההלוואה שנטל ממנה.

משסרב לפנות לבנק לקבלת הרשאה לחיוב חשבון גם עבור תשלומי החזר ההלוואה, הבטיח לו מנהל בנתבעת כי גם הוראת הקבע של ההלוואה תעודכן. ואולם, גם הבטחה זו לא הועילה והוראת הקבע שוב לא כובדה. הוא נאלץ לפנות שוב ושוב לנתבעת ורק ביום 31.12.12 הודתה הנתבעת במכתב, כי עקב טעות אנוש הוראת הקבע לתשלום ההלוואה לא עודכנה לאחר הפנייה הראשונה שלו בחודש ספטמבר וכי החל מחודש דצמבר הדבר בא על תיקונו. כן ציינה בפניו הנתבעת כי חשבונו יזוכה בסך של 165 ₪ בגין הפרשי ההצמדה והריבית ודמי הטיפול שנגבו בגין חודשים ספטמבר עד אוקטובר 2012. לטענת התובע, טענת הנתבעת במכתבה אינה נכונה, שכן הפנייה הראשונה נעשתה בחודש יולי וכן אין מדובר בטעות אלא בנוהל של הנתבעת הדורש בקשות נפרדות להעברת תשלומי ההלוואה ולהעברת תשלומי הפרמיות, נוהל שלא נאמר לו עליו דבר והוא לא היה אמור לדעת אודותיו.

3. בנסיבות אלו הגיש התובע את תביעתו לקבלת החזר בגין הפרשי הצמדה וריבית בחוב שנוצר בחודשים יולי-אוגוסט 2012 בסך של 391 ₪; החזר בגין הפרשי הצמדה וריבית בחוב שנוצר בחודשים ספטמבר-נובמבר 2012 בסך של 486 ₪; פגיעה בשמו הטוב בכל הנוגע לכושר הפירעון שלו בשל אי כיבוד הוראות הקבע בסך של 18,000 ₪; החזר בסך של 750 ₪ עבור כ-15 שעות שהשקיע בשיחות טלפון ומכתבים לנתבעת על מנת שתתקן את טעותה; ועגמת נפש בסך של 2,500 ₪. סכומים אלו בניכוי סך של 165 ₪ שהוחזר לו מגיעים לסך של 21,962 ₪ (כאמור, בכתב התביעה צוין סך של 21,972 ₪).

4. מנגד טענה הנתבעת כי הפנייה הראשונה של התובע אליה הייתה ביום 20.09.12 ורק באותו מועד נמסרה לה הוראת קבע לתשלום הפרמיות ואסמכתא לביצוע העברה בנקאית בגין חוב פרמיות והחזרי הלוואה בגין חודשים יולי ואוגוסט 2012. פנייה שנייה נעשתה ביום 11.11.12 ולאחריה, ביום 12.12.12 הועברה הוראת קבע חתומה על ידי בנק מזרחי-טפחות מתאריך 15.11.12. בחודש דצמבר 2012 עודכנו פרטי החשבון של התובע המתנהל בבנק מזרחי-טפחות. הנתבעת הוסיפה כי השיבה לתובע את הפרשי הריבית וההצמדה והוצאות הטיפול שהושתו עליו בשל החזרי החיוב של הוראת הקבע השגויה. הנתבעת הודתה כי בשל טעות אנוש לא עודכן אמצעי התשלום לביצוע תשלום החזרי ההלוואות על אף שמן הראוי היה לבקש זאת בנפרד.

5. בדיון, כשנדרש התובע לגובה הנזק הנטען על ידו הוא ציין כי מאחר ובעתיד ייקבע דירוג אשראי לכל לקוח באופן אישי, דירוג האשראי שלו יהיה נמוך נוכח חזרת הוראות הקבע שלו, ובכך נפגע שמו הטוב.

6. נציגת הנתבעת ציינה כי דווקא ההגנה על הלקוחות, דורשת שלא לבצע שינוי בהוראות קבע אלא בצורה מדוקדקת לפי הוראות הלקוח. לכן, אין די בבקשה כללית להעברת הוראות הקבע ועל הלקוח לפרט בנוגע לאילו מחיוביו הוא מבקש לשנות את הוראת קבע.

7. נכון אני להניח כי התובע פנה לנתבעת לראשונה כבר במהלך חודש יולי 2012. אכן, התובע לא הצטייד עם ראייה בדבר השיחה הטלפונית שנוהלה לטענתו על ידי נציג בנק מזרחי-טפחות בנוכחותו עם נציג הנתבעת, ואולם מסמך ההרשאה שהוצג הנושא תאריך תחילת תוקף 31.07.12 יש בו כדי לתמוך בעדותו שלא נסתרה.

8. באשר לטענות התובע בעניין הנוהל של הנתבעת המטיל על הלקוח לפרט אלו הוראות קבע הוא מבקש להעביר, נוהל שאינו מחייב את נציגי הנתבעת להבהיר עניין זה לכל לקוח המבקש להעביר את הוראת הקבע, הרי שמשהודתה הנתבעת כי היא נושאת באחריות לאי ביצוע הבקשה להעברת הוראת הקבע במקרה זה, אין צורך להכריע בטענות כנגד נוהל זה.

9. בנסיבות האלו התובע זכאי להשבת סך של 391 ₪ ששילם בגין הפרשי הצמדה וריבית ודמי טיפול עבור החוב שנוצר בחודשים יולי-אוגוסט 2012. באשר לחוב הנטען בגין הפרשי הצמדה וריבית בחוב שנוצר בחודשים ספטמבר-נובמבר 2012, הרי שלטענת הנתבעת התובע זוכה בשל כך וכפי שעולה מנספח ג' לכתב ההגנה וטענתו כי הוא זכאי לסכום גבוה יותר לא הוכחה. אכן התובע מגולל מסכת תלאות שעבר במסגרת הדין ודברים שניהל עם הנתבעת, ויש לקחת עניין זה בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות .

10. באשר לטענה בדבר הפגיעה בשם הטוב של התובע בכל הנוגע לכושר הפירעון שלו, הרי שלמעשה מי שידעה על החוב היא הנתבעת שכלפיה נוצר החוב ובנסיבות העניין לא נטען לומר כי הנתבעת גרמה לפגיעה בשמו הטוב של התובע כלפיה. אכן, התובע טוען כי בעתיד יקבע דירוג אשראי אישי והעובדה כי רשומות על שמו חזרות של מספר הוראות קבע תפגע בדירוג האשראי שלו. ואולם, מדובר בעניין תיאורטי, שכן טרם הונהג דירוג אשראי אישי ללקוחות פרטיים, לא הוברר אם אכן יונהג דירוג שכזה בעתיד; אין ידוע כלל מה יהיו הקריטריונים של דירוג שכזה ככל שיהיה, האם חזרה של הוראת קבע עקב טעות תהיה לה השפעה על דירוג שכזה, וכיוצ"ב שאלות נעדרות מענה. ברי גם, כי במקרה זה לא הייתה כל כוונה לפגוע בתובע ומדובר בטעות שנעשתה על ידי הנתבעת בנוגע לתשלומי חוב כלפיה והוראות קבע לטובתה ואין מקום לפיצוי כלשהו בשל פגיעה בשם טוב במקרה זה.

סופו של יום, אפוא, התובע זכאי להשבת סך של 391 ₪ ואגרת משפט באופן יחסי לתביעתו המוצדקת בסך של 50 ₪.

באשר להוצאות, ובשים לב לעגמת הנפש שנגרמה לתובע מטעותה של הנתבעת והזמן שהוא נדרש להשקיע בתיקונה מחד, ולתוצאת ההליך אל מול סכום התביעה מנגד, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בסך של 1,300 ₪.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום. 

ניתן היום,  ז' אב תשע"ה, 23 יולי 2015, בהעדר הצדדים.