כי לעניין הרשלנות ובגלל  שהתאונה התרחשה במהלך עבודתו של הנתבע אצל הנתבעת, היא אחראית באחריות שילוחית למעשי הנתבע.

כל אחד מהנהגים העיד על אופן קרות התאונה, אך מעבר לעדותו לא הוצגו כל ראיות חיצוניות נוספות, שיהא בהן כדי לתמוך באחת מטענות הצדדים.

הארון יוצר עבור התובעים על פי מידות מיוחדות ולכן זכות הביטול הקבועה בתקנות הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א- 2010, אינה חלה מקום בו מדובר בטובין שיוצרו במיוחד עבור הצרכן על פי מידות מיוחדות.

התובע אינו אדם פשוט מן השורה עם השכלה ממוצעת. התובע הינו עורך דין, מומחה בתביעות מסוג זה של דואר זבל. התובע עובד במשרד המתמחה בתחום.

יש לבדוק האם מבחינה עובדתית תרם התובע לכך שתצמח עילת תביעה או למצער תצמח התביעה לממדים שכאלה. התשובה לכך חיובית. התובע תרם בכך שלא דרש כבר מן ההודעות הראשונות אותן קיבל, להסירו מרשימת התפוצה. משהשתהה התובע בבקשה להסירו מרשימת התפוצה גרם לכך שמספר ההודעות יגדל משמעותית ביודעו את ההשלכות המשפטיות הנובעות מהדבר (המדובר בפיצוי גבוה יותר). בית-הדין קבע, כי התנהגותו של התובע בעניין זה עלתה לכדי חוסר תום לב.

בית-המשפט קבע, כי חלק מהליקויים מקורם בבלאי טבעי ומשך השימוש בדירה ולכן הם מצויים בתחום הנתון לאחריות הדיירים כעניין שבתחזוקה.

בית-המשפט קבע, כי הנתבע ניצל בצורה צינית את המצב המשפטי שהיה עד לתיקון החוק, בכוונה להתחמק מאחריות להסכם השכירות אליו הגיע עם התובע. 

בית-המשפט קבע, כי משהודו הנתבעים, כי הם היו אחראים לביצוע עבודת האריזה הרשלנית. עליהם לשאת באחריות לנזקים שנגרמו על-ידם ואין נפקא מינה בעניין זה האם ההובלה היתה חלק מהעיסקה, אם לאו. 

בית-המשפט קבע, כי מקום שהתובעת קיבלה שהות נוספת על-מנת להמציא תיעוד מפורט יותר אשר יאפשר לברר את החבות, ומתברר בדיעבד, כי פירוט שכזה איננו, ואפילו קבלה בגין התשלום לרופאה לא ניתנת לאיתור (שכן הטיפול היה במסגרת עסקת גומלין ללא תשלום), התובעת לא עשתה הנדרש על-מנת לאפשר בירור החבות, ובהתאם אין מנוס מדחיית תביעתה. 

בית-המשפט קבע, כי התובעת היתה יכולה להבחין ברכב הנתבעים מבצע פניית פרסה לפניה ולכן בנסיבות אלה היה מקום למזער את סיכויי התאונה. משלא עשתה כן, תרמה בכך התובעת לקרות התאונה. על-כן, נקבע, כי מכל פיצוי שייפסק לתובעת, יופחת שיעור הפיצוי באופן יחסי בגין הרשלנות התורמת של התובעת לקרות התאונה בשיעור של 25%.

בית-המשפט קבע, כי אם הנתבעים טוענים שהמסמך אינו משקף את מלוא ההסכמות שהיו ביניהם, וכי למעשה בפועל הוסכם שעל התובע לשלם להם כפיצוי, בנוסף לסך של 2,700 ש"ח ששולם, גם את סכום השיק, הרי שעליהם מוטל נטל הראיה. הנתבעים לא עמדו בנטל זה.