בית-המשפט קבע, כי הלכה מושרשת וידועה היא, כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה ראיה ברורה להסכמתו לתוכן המסמך. יתרה מכך, התובעת אישרה את דברי הנתבעת בכך שאמרה: "ידעתי שבסוף 2014 יש סיכוי שאצטרך למצוא דירה.."

בית-המשפט האמין לעדות התובעת ולאירוע מעשה ה-fishing נגדה, מצד שני, הסכים עם טענת הנתבעים שקונה סביר היה מתווכח עם התובעת ומנסה להפחית את התמורה שישלם עבור השעון.

בית-המשפט קבע, כי התובע הצטנע עת העמיד את תביעתו על-סך 5,000 ש"ח בלבד, סכום שהוא זכאי לקבלו במלואו כפיצוי לנזקים הממוניים והנפשיים שנגרמו לו. 

בית-המשפט קבע, כי לתובע יש אחריות של 50% לאירוע התאונה, שכן לא היה קושי רב להבחין בברז ולהימנע מפגיעה בו.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת התרשלה ,פעלה בחוסר תום לב והפרה את הסכם ההתקשרות שעה שכפתה על התובעים להפסיק את הנופש ולעלות על טיסת החירום בניגוד להנחיית המדינה. הנתבעת אף הפרה את חובותיה לפי חוק שירותי תעופה בכך שלא סיפקה לתובעים מזון ושתיה למרות שמדובר בשעות ארוכות של עיכוב שכללו לילה שלם בשדה התעופה באנטליה. 

בית-המשפט קבע, כי מיקום הנזקים שנגרמו לכלי הרכב ואופיים – נזק מינורי (שריטות) לצידה הימני-קדמי של המשאית מעל הפגוש ומעיכה חודרת ושריטות בצידו האחורי שמאלי של רכב התובעת, אין בכוחם לאשש את גירסת התובעת להתרחשות התאונה או להפריך את גירסת הנתבע, זאת כאשר נטל ההוכחה בהליך זה רבץ על כתפי התובעת.

בית-המשפט קבע, כי הגם שנהג הנתבעת 2 הוא האחראי העיקרי לתאונה, אין הוא האחראי הבלעדי, שכן הימצאות הנתבע 1 על אופנוע בין שתי מכוניות, מקום בו יש רק שני נתיבים, היא בגדר יצירת סיכון בנתיב התנועה, ויש לכן לייחס גם לו אחריות חלקית, אם כי נמוכה בהרבה, להתרחשות התאונה. 

בית-המשפט קבע, כי הרכב נגרר על-ידי גורר מטעם התובע או מטעם הנתבעת, כך או אחרת, על התובע היה על-פי הוראות חוברת האחריות להביא את הרכב לבדיקת הנתבעת טרם תיקונו, על-מנת שתוכל לבחון את התקלה. 

בית-המשפט קבע, כי על הנתבע לשלם לתובעות, יחד ולחוד, את הנזק הישיר, נזקי הפגיעה במכונית ושכר-טרחתו של שמאי, בסך של 6,710 ש"ח.

בית-המשפט קבע, כי אין בטענות התובעת בסיס לדרישה לביטול החיובים בגין השירותים, לאחר שהשימוש בוצע. כך, אף לא הוצגה כל ראיה לפיה מדובר בחיובים מופרזים ביחס לשימוש שנעשה, או לתעריפי הנתבעת או ביחס לספקי שירות אחרים.