בית-המשפט קבע, כי התובעת מסרה גרסה לא עקבית, בשאלה מהותית באשר לנסיבות התאונה, בשאלה האם הרכב שלה היה בתנועה בשעת התאונה או שהיה בעצירה. 

בית-המשפט קבע, כי העירייה התרשלה בביצוע תפקידה כאשר הפרה במשך 10 שנים את חובתה לדאוג להריסת הבניה הבלתי חוקית שבנה בוכריס ואשר לגביה נתן בית המשפט צו הריסה, והיא חייבת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בדמות מטרד ליחיד שמנע ממנו שימוש סביר בדירתו במשך כל אותה תקופה.

בית-המשפט קבע, כי הנתבע פעל על דעת עצמו בלבד ונטל את הקולטים של גג הבית, ללא שקיבל לכך הסכמה וללא כל הרשאה, מהתובעת, אשר העידה, כי רכשה את הקולטים יחד עם רכישת הדירה, לפני 21 שנים. 

בית-המשפט קבע, כי מקום שהשמאי מטעם הנתבעת לא בדק את המגן האחורי של רכב התובע שנפגע בעקבות התאונה אלא הסתמך רק על התמונות שהוצגו בפניו, אין הוא יכול לקבוע בצורה כה נחרצת, כי המגן האחורי לא היה דרוש החלפה אלא רק תיקון. 

בית-המשפט קבע, כי התובע לא הציג תשתית ראייתית לתמיכת טענותיו, כי הנתבע הסכים לשלם לו תשלום כלשהו משכר הטרחה שיקבל בתיק זה. התובע לא הציג מסמך לתמיכת טענותיו. העדה מטעם התובע, לא נכחה, על-פי עדותה, בפגישה שבה שמעה את הנתבע מבטיח לתובע משהו, ולעד מטעם התובע, עו"ד צדוק, לא היתה ידיעה אישית על העניינים שבמחלוקת. 

בית-המשפט קבע, כי התובע לא הוכיח את גרסתו, לא כי הנתבע נגע בו באחוריו, לא כל שכן נתן לו אגרוף בפניו ולא זאת, אף זאת, כי נגרם לו נזק בפיו בעקבות קבלת אגרוף, כך שסבל ולא יכול היה לאכול במשך שבוע. 

בית-המשפט קבע, כי יהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך נוסף של 12,600 ש"ח.

בית-המשפט קבע, כי התנהלות הנתבע היתה שגויה. בכל מקרה שבו נטען, כי רכב היה מעורב בתאונה יש להשאיר פרטים מלאים, מבלי הצורך להכריע כבר בשלב התאונה מי אשם. התנהלות זו של הנתבע נלקחת בחשבון בהעדר פסיקת הוצאות. 

בית-המשפט קבע, כי הנתבע אישר, כי הסיע את רכבו אחורנית וכי כלל לא הבחין ברכב התובעת. הנתבע אף אישר קיומה של שיחה טלפונית בינו לבין אביה של הנהגת (התובעים צרפו תמליל לכתב התביעה) במסגרתה אמר לו שהוא עובד במוסך ואם הנזק ברכב התובעים מזערי, הנתבע יתקן אותו. 

בית-המשפט קבע, כי עדויות הנתבעים לפיהן מחד לא ראו את התאונה עד לרגע הפגיעה, ומאידך ראו שהתובעת הסתכלה שמאלה ולא ימינה ושוחחה בטלפון הנייד, אינן סבירות.