נקבע כי הנתבעת תחזיר לתובעים את שלשת השיקים לרשויות שנמסרו לנתבעת בקשר להסכם השכירות נשוא התביעה עם החסוי, ככל שאלה מצויים בידיה

כב' הרשם קבע שהטענה של התובעת לפיה לא עברה לתחנה אחרת מאחר שהדלק בתחנה של הנתבעת טוב יותר אינה משכנעת והוא דחה אותה.

בית - המשפט קיבל את התביעה. ואישר את מלוא הנזק הנתבע למעט הסך של 800 ₪ בגין הנזק הכללי.

עוגמת הנפש בעיקרה, נבעה מעצם העיכוב בביצוע ההתקנה ולא בשל העובדה שהטכנאי קבע ולא הגיע. לגבי העיכוב, לא הוכח כי ההתקנה בסופו-של-דבר, לא נעשתה תוך זמן סביר. לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנבעה מהעיכוב בהתקנה.

בעוד שהמילה "שילדה" נזכרת בדו"ח הבדיקה של המכון הנוסף פעמיים, הרי שבדו"ח הבדיקה נשוא התביעה לא ציין אותה המכון אפילו פעם אחת, בניגוד לנוהל משרד התחבורה המחייבו לעשות כן.

פיצוי בגין עוגמת נפש ככלל מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כך גם הדבר בנוגע לפיצוי בהתאם לסעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן. בבואו של בית-המשפט  לפסוק פיצוי כאמור שומא עליו לשקול את נסיבות המקרה.

בית-המשפט בחן את העדויות והראיות, והוא העדיף את גרסת התובע, לפיה לא עמדה הנתבעת באחריותה לבדיקת תקינות תיבת ההילוכים כנדרש, על פני גרסת הנתבעת.

בהתחשב בכך שבסופו-של-דבר הוכח רצון טוב של הנתבעת, והיה החזר כספי מלא, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי, הכולל את הוצאות המשפט, בגין עוגמת הנפש לה טוען התובע, בסך של 300 ש"ח.

הנתבעת נכונה היתה לפצות את התובע על כל נזקיו הנטענים באחת משתי דרכים -

א."התחייבות לביצוע עסקת טרייד-אין: רכישת רכבו במחיר מחירון... כנגד רכישת כל רכב שיבחר ממותגי הנתבעת ...

ב.התחייבות לרכוש את רכבו, לאחר גמר התחייבותו מול משרד הביטחון, וזאת במחיר מחירון וללא כל התחייבות מצידו לרכוש רכב מהנתבעת בעתיד."

על יסוד הגירסה העובדתית, נקבע ע"י בית-המשפט כי הנתבע התרשל בכך שנהג בניגוד להוראות סעיפים 40 ו- 41 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובעות, כי לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון. בנוסף, נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.