בית-המשפט קבע, כי התובעת סברה שמכשיר משומש כזה היה עולה היום כ – 1,200 ש"ח, אך איני מאמין שאיש ישלם סכום כזה עבור מכשיר שאינו עובד וברור שערכו הממשי של המכשיר שהשאירה התובעת אצל הנתבע, פעוט והדבר עולה מכך שתיקונו לא היה שווה אף השקעה קטנה. 

בית-המשפט קבע, כי טענת הנתבע, כי קבלת ההסבר מבעלת הבית שלפי בדיקתה השיפוצים בבניין הסמוך מעוכבים, לא נסתרה, אך מן הראוי היה שיערוך בדיקה נוספת בעצמו. גם התובע עצמו לא יכול להטיל את כל האשמה על הנתבעים שכן גם הוא יכול היה לבדוק בעצמו, וכן לבדוק עם בעלת הדירה איתה חתם על הסכם שכירות ואשר לה מסר את כתב הערבות. 

בית-המשפט קבע בין היתר, כי אי-מסירת פרטים כנדרש בחיקוקים האמורים עשויה לגבש את יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולהקים, בנסיבות המתאימות, עילת תביעה עצמאית. 

בית-המשפט קבע, כי המחוקק היה ער לכך שהחריג היחידי המאפשר למנפיק להפסיק ולחייב לקוח, הינו אי-אספקה, וכי אי-האספקה הינה בעטיו של הספק,  וכי אין ספק כי כוונת המחוקק לא היתה (ואין גם כל הגיון כלכלי בתפיסה מעין זו) כי לקוח יהיה זכאי לבטל עסקה או לעצור את פירעונה של עסקה שאינה נופלת במסגרת חריגי חוק כרטיסי חיוב מחמת מחלוקת כזו או אחרת עם בית העסק לגבי עסקת היסוד 

בית-המשפט לא מצא, כי המסמכים שצירפה התובעת מעידים על שימוש חריג שניתן לייחס אותו לנתבעת. גם סכום התשלומים השנתיים בשנים הרלבנטיות לעומת שנת 2011, אשר אין מחלוקת שבה לא עבדה הנתבעת בבניין, אינו מביא לתוצאה המעידה על חריגה של ממש בתשלומים. 

בית-המשפט קבע, כי משנגרם למחסן נזק מהגג שמעליו, המצוי בהחזקתם ובשימושם הבלעדי של הנתבעים, הרי שעל הנתבעים לשאת בעלויות תיקון הנזקים שנגרמו למחסן. 

בית-המשפט קבע, כי משהוצג בפני התובע מצג, כי בית הספר יישא בעלות הפינוי למד"א ואף נאמר לתובע כי התשלום למד"א בוצע, מחייב מצג זה את בית הספר והוא אינו יכול כעת להתנער מאחריותו.  

בית-המשפט קבע, כי היה על כל אחד מהנהגים לסגל דרך נהיגתו כך שלא יפגע ברכב האחר הנוסע לצידו. הן באשר לתובע, שידע, כי עליו לסטות מנתיבו הימני לנתיב השמאלי, בדרך שלא תגרום הפרעה או פגיעה לרכב אחר והן באשר לנתבע, שידע, כי על התובע, הנוסע לפניו, לסטות שמאלה, כך שלא היה מקום לנסות ולעוקפו.

בית-המשפט קבע, כי לאור התחייבותה הראשונית של הנתבעת, כפי שניתנה לתובע על-ידי הגב' אלהרר, בדבר מקסימום המחיר בגין הטיפול והתיקונים, בסך של 3,000 ש"ח ובצירוף לסך של 1,470 ש"ח בגין התושבת, לא היתה הנתבעת רשאית לחייב את התובעים בתשלום העולה על הסך הכולל של 4,470 ש"ח. 

בית-המשפט קבע, כי בנק יהב טעה פעמיים. האחת, כאשר העביר את הכספים של התובע לבנק אוצר החייל בניגוד למוסכם. השנייה, בדרך בה פעל לתיקון טעותו. לוּ היה בנק יהב פועל כמצופה ממנו (לאחר הטעות), היינו מקיים את ההסכם עם התובע ומשלם לו את 12,000 השקלים לחשבון בבנק הפועלים כפי שהוסכם (וברי שהיה עליו לנהוג כן שעה שהוא גבה את תשלומי ההלוואה מהתובע, לפי הוראות ההסכם ביניהם), לא הייתה לו כל מניעה להצהיר בפני בנק אוצר החייל, כי מדובר בכספים שהועברו בטעות ובנק אוצר החייל (כפי שכתב במפורש לבנק יהב) היה משיב לו את הכספים.