בית המשפט קבע כי מעיון בתמונות שהונחו לפניו, עלה באופן ברור כי רכב התובעים פגע בדופן השמאלית של הטנדר, קרוב למרכז הדופן, ולא בקצהו הקדמי-שמאלי של הטנדר. 

בית-המשפט קבע שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טיעוניו העובדתיים, בפרט, אופן קרות התאונה, ומנגד, גרסת הנתבעים הייתה סבירה יותר מגרסתו של התובע. התביעה נדחתה.

לא רק שהתובע לא הצליח להוכיח את טענותיו אלא שתביעתו הוגשה שלא בתום-לב. התובע עתר לפיצוי כספי בגין סכומים שלא שילם כלל, כגון הוצאות המזגן - וכמו כן לא הביא כל הוכחה שתיקן את הנזקים שפורטו בדו"ח השמאי.

בית-המשפט קבע שהתובע ביצע כמעט את כל העבודות אשר התחייב לבצע על-פי ההסכם ולכן התובע זכאי למלוא התמורה על-פי ההסכם.     

גירסת הנתבעת התקבלה כמסתברת יותר, לפיה המילים הנ"ל נמחקו, על מנת להפיס דעתו של התובע 1 שלא ייגבו חיובי מע"מ כפולים. אך אין במחיקת המילים הללו בכדי לפטור את התובעים מתשלום מע"מ כליל. 

חוק איסור לשון הרע מקנה לביהמ"ש שיקול דעת לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. מה הן אמות המידה לקביעת פיצויים בתביעה בגין לשון הרע?

חובת הזהירות והנאמנות החלה על הנתבע ביחס לביצוע ויישום של פעולות רכישה ומכירה של לקוח לקוחה מהדין הכללי המכיל חובת זהירות מושגית על הנתבע כלפי לקוחותיו.

הפסיקה קבעה לא פעם, כי תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות תביעתו, והיא תידחה. על מנת לזכות בתביעתו, על תובע לשכנע את בית המשפט כי הסבירות שגרסתו היא הנכונה בשיעור של 51% לפחות. לפיכך, במקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שהם מעלים - שקולות, הרי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ותביעתו תידחה.

בית-המשפט לא מצא בהתנהלות הנתבע זדון או כוונה רעה. הנתבע ניסה לעשות כל שביכולתו כדי לתקן את התקלה וכשהדבר לא עלה בידו, לא היסס להחליף את היחידה הפנימית של המזגן, כולה. עם-זאת, כאמור, החלפת היחידה הפנימית נעשתה פרק זמן ניכר ולא סביר, לאחר גילוי התקלה ובגין כך זכאי התובע לפיצוי.

בית-המשפט קבע שאם אכן היתה נכונה גרסת הנתבע כי דלת רכבו ההיתה סגורה וכי רכב התובעת סטה לעבר רכבו החונה ופגע בו, הרי שברכב התובעת היו נראים סימני שפשוף בלבד והמראה היתה ניזוקה בצדה החיצוני.