בית-המשפט לא היה מוכן לקבל את טענת הנתבעת לפיה הביאה התביעה לתרומה מינורית ושולית לקבוצה הנטענת בפרט, ולציבור לקוחותיה של הנתבעת בכלל.

הלכה ידועה היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה. במקרה דנן, ברי כי אין הבקשה מעוררת כל סוגיה מעין זו, והמבקש אף אינו טוען זאת.

בית המשפט קמא בחן את התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין ואת פסיקת בתי המשפט בסוגיה, ועמד על כך שאין איסור גורף על רשות מקומית לבצע תיקון רטרואקטיבי בשומות הארנונה, וכי בהפעלת הסמכות יש לשקול – בצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת – גם את אינטרס הפרט, מידת ההסתמכות מצידו, ואת מידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. 

הבקשה למתן צו מניעה זמני, איפוא, נדחית. המשיבים הציגו חוות דעת מקצועית המבססת את טענתם לנזקים רחבי היקף הצפויים להיגרם כתוצאה מהיעתרות לבקשתם. לפיכך, מהנתונים שהציגו הצדדים עולה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. במצב דברים זה איני נדרשת להתייחס לסיכויי הערעור.  

כלל נקוט בידי בית המשפט הוא כי יש לעמוד במועדים הקבועים בדין וכי המבקש לסטות מכלל זה בדרך של פניה אל בית המשפט בבקשה להארכת מועד, נדרש לבסס טעם מיוחד לכך.

בית המשפט סבר כי לנוכח היעדרותו של המבקש, בית המשפט המחוזי היה יכול להורות על דחיית הערעור או לפחות מחיקתו, אך הוא דן בערעור לגופו והחליט לדחותו. משכך, קל וחומר כי אין מקום לתת רשות ערעור במקרה זה.

ההערכה שלפיה מספרם של חברי הקבוצה יהיה קטן יחסית – איננה מחייבת בהכרח את הקביעה כי התובענה הייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. הדרישה שלפיה: "גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית", שהיתה קיימת בעבר בחוקים שהכירו באפשרות להגיש מכוחם תובענות ייצוגיות (ראו, למשל: סעיף 35ב(2) לחוק הגנת הצרכן (שבוטל)) – איננה קיימת כיום, בחוק תובענות ייצוגיות. 

לא כל "מקרה של סטייה מהוראות תקן או דיווח לא נכון על תכולתו של מזון יצדיקו תביעה. עשויים להיות מקרים לא מעטים בהם סטייה קלה מהוראות תקן זה או אחר, גם כשהדברים נוגעים למזון, לא יהיה בה כדי להצדיק לא תביעה אישית וממילא גם לא תביעה ייצוגית".

בית-המשפט המחוזי ציין כי - למרות הניסיון להלביש לבקשה כסות משפטית, אין בה בעיקרה אלא טענות כנגד קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית.

בית-המשפט קבע, כי הרציונל הניצב בבסיס חוק הגנת הצרכן, שעניינו צמצום פערי כוחות ומידע, מוביל במקרים מסוימים אף הוא לעבר המסקנה כי יש לראות ברשות מקרקעי ישראל "עוסק", ולטעמו של בית-המשפט "גם עוסק".